<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ס"ג</h1>
<h2>דף ו:</h2>
הנה כבר השלמנו משפטי ההרשאות כפי דעתנו והשגת ידינו ויש די במה שכתבנו לכל מבין ומשכיל ומורה האמת. ואחר שבררנו את כל אלה אני רוצה לפרש מה שאמרו בהגוזל רבה (ב"ק ק"ד.) אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני אפי' עדים חתומים עליה. ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה [משלחין] ולשמואל מאי תקנתיה כי הא דר' אבא הוו ליה זוזי ביד רב יוסף בר חמא. ואית דגרסי [הוה מסיק זוזי] (כדר') [בדרב] יוסף בר חמא וכו'. והאי לישנא בתרא משמע דהלואה הות. ואם תאמר הלואה היאך [נקנית] אגב ארע' אפשר לומר שהגיע זמן הפרעון ומזומנים היו המעות אלא שהיה מתירא מאונס הדרך וכי האי גונא ודאי כפקדון דמו להקנותם אגב קרקע שהרי לקדש את האשה נמי הרי יצאו מתורת מלוה כדאמרי' בקדושין (ו':) בהנאת מלוה מקודשת ומפרשין לה דארוח לה זימנא. ומפרש לה הרב ר' יצחק ז"ל כגון שהגיע הזמן והמעות מזומנים בידה לפרוע והיא רוצה לפרעם והכא נמי לענין אקנויי מקנו נמי [אגב] ארעא. ופסק הרב ר' יצחק ז"ל כשמואל בהא וליתא לדר' יוחנן. הא מלתא דדיוקני צריכ' לפני' דמאי ניהי אי שווי' שליח בשטר חוב וכתב ליה צורתו באותו שטר להיות לו לאות והחתי' לעדי' על הצורה לקיים אותה שהיא צורתו אם העדים חתמו על השליחות אמאי אין משלחין בה מעות ואפי' בדלא דיוקני אטו מי גרע שטרא משליח שעשאו בעדים דקימא לן דהוי שליח ומפטר האיך מאונסים ואי לא חתמו עדים אשליחות אלא בדיוקני שהיא שלו אם כן דקאמר ולשמואל מאי תקנתיה כי הא וכו' לימא ליה דחתמו עדים אשליחות ושפיר דמי. ואם תאמר דילמא לא מקיימ' חתימת עדים ולא מהניא חתימה מידי. אם כן אפי' באקנית' אגב ארעא נמי לית ליה תקנתא מכי מייתי שטר הקנאה בידיה דילמא לא מצי לקיימה לחתימת עדים אלא כך צריך לפרש אין משלחים מעות בדיוקני אפי' כתב לו שטר שליחות וכתב לו צורתו עליה לאות והחתים עדים על פי השליחות ועל הדיוקני שהוא שלו אפי' הכי אין משלחין בידו מעות כדי שיוכל זה להפטר מאונסין מאי טעמא דילמא אדאתי שליח לגבי דנפקד שכיב מרי פקדונא ונפלי שליחותא דידיה ולאו כלום היא. ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים על השליחות משלחים דכיון דטרח כולי האי למפטריה בכל ענין הוא דעבד בין מינה בין מירתיה ולית הלכתא בהא כר' יוחנן אלא כשמואל. ולשמואל לית ליה תקנתא לחשש מיתה אלא באקנית' ואורכתא כמעשה דרבא ורב ספרא בזוזי דר' אבא וכמעשה דרב פפא דאורכי' לרב שמואל בר אחא ואקנייה אגב סיפא דביתיה דהנהו ודאי תו ליכא למיחש בהו מידי כדכתבינן. והאי דנפק רב פפא לאפי' דרב שמואל עד תווך. איכא מאן דמפרש כי היכי דלא לחזוק בהו. וקשיא ליה אי ההוא מעשה אורכתא הוה והא קיימא לן דשליחא הוי ואי תפס מפקינן מיניה ולא היא ודאי אורכתא הות ואפי' הכי חש לה למילתא משום דלא בעא למיקם בדינא ודיינא. אי נמי דאיכא לפרושיה דמשום שמחת מעותיו יצא לקראתו. אי נמי לכבודו מפני שטרח להביא לו ממון גדול כזה והא דאמר ליה רבא לרב ספרא מי כתב לך ר' אבא התקבלתי הכי פירושה מי כתב לך ר' אבא שטרא הכי כשתתנו מעותי ליד רב ספרא הריני כאילו התקבלתי ואז היינו פטורים על ידך מאונסין. ואי קשיא לך למה ליה שטר התקבלתי והא שליח שוייה וקיימא לן כרב חסדא דאמר שליח הוי ואם תאמר כי אמר רב חסדא שליח הוי דוקא היכא דכתב ליה הכי אבל בסתמא לא. אם כן רבה היכא פליג עליה בהאי לא קשיא הא דאמרי' בסתמא נמי הוי שליח הני מילי שעשאו בעדים אבל בלא עדים לא ואע"ג דמהימן ליה (שוייה) [דשווייה] שליח אפי' הכי כיון דלא בפני עדים אמר ליה לאו לענין מפטריה מאונסין שווייה שליח. ומשום הכי אצטריכא שטרא דנכתוב ליה התקבלתי. והא דפליגי (רבא) [רבה] ורב חסדא בשליח שעשאו בעדים אי מפטר מאונסין על ידיה (אלא) [אי לא] לאו דאמר ליה לשליח בסהדי אימא ליה לפלניא דנשדר לי זוזאי בידך דכי האי גוונא ודאי מפטר ומתניתין היא (ב"מ צ"ח:) אמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד שלוחי וכו' וכן בשעה שמחזירה ומה לי כי אמר ליה איהו ומה לי כי שדר ליה ע"י שליח ועדים מעידין עליו אלא הא דפליגי בשליח כגון שאמר לו אמור לפלוני אם ירצה לשלח מעותי על ידך ואם ירצה קבל אותם והביאם אלי ואמר לו כן בפני עדים זה הוא השליח שנחלקו עליו וקיימא לן דהוי שליח.
וכתב הרב ר' יצחק ז"ל דהיכא דאתנו ביניהו מעיקרא דכל מה דמשדר ליה חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמיה (בהדיה מאי דבעו) [בהדי מאן דבעי] תנאי ממון הוא וקיים ואי אתניס פטור מאונסין. אמר אברהם בר' דוד ז"ל והוא שלא פשע בו שאם שלח לו ביד מי שהוחזק כפרן או גזלן לא מפטר וכן אם שם את ממונו במקום שאין הרבים רוצים להכניס בו את ממונם הרי הוא פושע ועל דעת כן לא אורכיה מן הסתם אלא א"כ פירש לומר כי מן האונסין נתכוון לפטרו ולא מן הפשיטות. עוד כתב הרב ז"ל דהיכא דשדר ליה חבריה כתבא ואמר ליה שדר (ליה) [לי] ההוא מידי דאית לי גבך ויהבינהו ניהליה לא מחייב באחריותן דהכין נהגו האידנא תגרי. וקימא לן (כפי) [בכי] הא דמנהגא מלתא הי' והכין שדרו ממתיבת' והני מילי אדעתיה וכו'. אמר אברהם לולי שהדבר הזה תלו אותו במנהג ואפשר שכך נהגו התגרים שהם מוסרים ממון לזה משיבא להם הכתב וכיון שכך נהגו אין לדון אחריהם אבל אם לא כן הייתי אומר שאין ראיה מהבאת הכתב למסור הממון בידו ואפשר שכך אמר לו שלח את ממוני ביד מי שהוא ראוי לשלחו שיבא בלא סכנה וביד נאמן ואם לא עשה כן יהא חייב באונסיו.
אבל השתא דכתבו הגאונים ז"ל שהמנהג כך היה למסרו ליד מביא הכתב אין לנו אלא מה שנהגו. ונראה לי דוקא במקום שנהגו אבל במקומנו אין אנו בקיאים במנהגות הללו אלא הכל כפי מה שהתנו ביניהם מתחלה ובמה שהתנו ביניהם מתחלה נמי אם התנה עמו ש[י]שלח לו ביד מי (שהביא) [שיביא] לו כתב ידו ומשמסר לידו נאנסו ואח"כ בא בעל הממון ותבע את ממונו מן הנפקד וטען הלה ואמר כבר נתתיו לשליח שהביא לי כתב ידך בשליחותך אמר הלה אני לא כתבתי לו מעולם אם הוציא הלה את הכתב וכתב ידו ידועה בעדים שהיא היא או שהיה כתב ידו יוצא ממקום אחר בודאי פטור הוא. ואם אינה ידועה בעדים ואין כתב ידו יוצאה ממקום אחר ואמר אני מכיר בה שהיא חתימת ידך אם זה הממון מופקד אצלו בלא עדים או אפילו בעדות על פה שלא בשטר מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתים לך מידי לידך יוכל לומר לו אני מכיר שכתב ידך הוא זה ומסרתיו ליד שלוחך ומכל מקום בשבועת הסת. ואם זה הממון יש עליו שטר פקדון צריך שבועה חמורה ובשבועה חמורה מיהת נפטר מתוך שיכול לומר לו נאנסו מידי יכול כמו כן לומר החזרתים לך ביד שלוחך ולא מצי האיך למימר שטרך בידי מאי בעי דהכי אפסיקא הלכתא בהדיא פרק המוכר את הבית (ע':). ואם היא מלוה בשטר אפי' בשבועה חמורה אינו נאמן אלא שיכול הוא להשביע את המלוה שבועה חמורה בחפץ אם היה כתב ידו אם לא מפני שזה דומה למה שאמרו (שבועות ע"א.) אמר ליה אשתבע לי משתבע ליה. והקשו על זה ומה בין זה לפוגם את שטרו אמרו התם אע"ג דלא טעין טענינן ליה וכו' אלמא שבועה חמורה היא כעין פוגם את שטרו וכללו של דבר כשהמפקיד אינו מאמין בטענת הנפקד אין הנפקד יוצא מידי שבועת הסת או מחרם סתם אלא אם כן מסר בעדים. ובשליח שנאנסו המעות בידו צריך שבועה חמורה מפני שהוא שבועת השומרים והדרכים כבר הם ידועים לשבועת הסת ולחרם סתם שכך פירשו הגאונים ז"ל כל זמן שהתובע בא בטענת בריא והלה כופר בו היא שבועה הסת בשם שלא בחפץ כגון זה שהוא כופר בכתב ידו אי נמי כגון שהוא כופר בתנאים שהתנו ביניהם מתחלה ובזמן שהתובע בא בטענת ספק היא חרם סתם שאינו מזכיר שם הנתבע אלא כל מי שיודע בכך וכך ולא יהא מודה יהא כך ויהא כך.
וטענת ספק בענין הזה כגון שלא הגיעו המעות לידו והשליח אומר נאנסו ממני והלה טוען א[י]ני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין בו שנתנם בידך כגון זה מחרים על הנפקד חרם סתם שמסרם לו ונשבע השליח שבועה חמורה שנאנסו ממנו. וכל זה בזמן שהשליח מודה שבאו לידו ונאנסו ממנו אבל בזמן שהשליח כופר הענין מתהלך לדרך אחרת שאם כפר במפקיד ואמר הגעתים לידך והלה אומר לא קבלתי' השליח נשבע שבועת הסת בשם והנפקד מקבל על עצמו חרם סתם שמסרם ליד שליח כמו שראה בכתבו (על) [של] מפקיד ואם הוא כופר בנפקד ואומר לא נתת לי כלום והלה אומר נתתי השליח נשבע למפקיד שבועת הסת במעמד הנפקד והנפקד כמו כן נשבע שבועת הסת למפקיד במעמד שליח מפני שיש עליו כעין טענת בריא מפני שהשליח מכחישו (שמא) [שלא] נתן לו כלום. וכי האי גוונא אמרינן בקדושין (מ"ג:) בענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרי' במסקנא והשתא דתקון רבנן שבועת הסת משתבעי הני עדים שבועת הסת ומשתבע מלוה ושקיל. וכיון דמשתבע מלוה ושקיל מלוה הנך עדים למאן משתב' אי למלוה הא לא מפסד ולא מידי דהא שקיל מניה דלוה אלא ודאי ללוה קא משתבעי. והא אמרת דמשתבעי שבועת היסת ואע"ג דטענת שמא היא אצלו דדלמא קושטא קאמרי' דפרעו למלוה ואפי' הכי משתבעי שבועת הסת בשם והכא נמי משתב' שבועת היסת ואם תאמר ישבע נמי שבועת המשנה שהיא שבועה חמורה בחפץ בידו שהרי הוא כחנוני על פנקסו דתנן (שבועות מ"ה.) אמר לחנווני תן לבני סאתים חטים ולפועלים כסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו וכו'. והא נמי להא דמיא שהרי אמר לשלוחו תן מעות הוא אומר נתתי והשליח אומר לא נטלתי הא לאו מלתא היא דהתם חנוני נשבע כדי ליטול מבעל הבית וכל נשבע ונוטל שהוא כענין הזה שבועה חמורה היא אבל הכא אינו נשבע ליטול אלא נשבע [לפטור] וכשטוען נתתי ליד שלוחך כאילו אומר נתתי לידך ואין עליו אלא שבועת הסת אבל היכא דלא שדר ליה כתבא ולא הוה מעיקרא תנאי ביניהון דלשדר ליה בידא דגברא ואתא חד גברא לגבי נפקד ואמר ליה פלוני שויין שליחא בהדדי דתשדר ליה ממוניה על (ודאי) [ידאי] והימניה נפקד ומסר ליה ממונא ואתניס או דכפר ביה ואמר פרעתיה למלוה ומלוה אומר לא פרע ולא מידי ולא שויתיה שליח מעולם. והשתא ליכא סהדי דשוייה שליח כגון שהלכו להם למדינת הים. הא ודאי אי טעון שליח נאנסו נשבע לנפקד שבועה חמורה כדין שבועת השומרים ויפטר. והנפקד בין כך ובין כך ישבע לו המפקיד שבועה חמורה שלא עשאו שליח ולא באו מעות לידו ויטול מעותיו מן הנפקד.
ודבר זה למדנו אותו מדברי הרב ר' יצחק ז"ל שכתב בהלכותיו בענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת הסת וכו' ומשתבע מלוה ושקיל. וכתב הרב ז"ל דשבועת מלוה ללוה שבועה חמורה היא כעין שבועת הפועלים לבעל הבית דכיון דמודה בעל הבית (ולפועלים) [לפועלים] שחייב להם שכרם והוא אינו ידוע אם נפרעו אם לאו שנשבעים הם ונוטלים ממנו כך הלוה הזה הרי הוא מודה שהיה חייב למלוה ממון זה ואינו יודע עכשיו אם פרעוהו אלו השלוחים אם לא ישבע מלוה שהוא כעין (בעל) [פועלים לבעל] הבית. והכא נמי הרי הלוה מודה שהיה חייב לו זה הממון ואינו יודע אם פרעו זה השליח או אם נעשה שליח להפטר בו אם לא וכשיבא המלוה להפרע ממנו ישבע שבועה חמורה ויטול. ובודאי כדאי הוא הרב ז"ל ללמד מדבריו לדמות מענינו לענין אחר הדומה לו ואעפ"י שאין דבריו ודברינו זה דומין למשנתינו שיש לומר כדברינו אלה כיון שהלוה מודה בעיקר החוב והפרעון הוא אצלו בספק יהיה כמי שאמר לחבירו גזלתיך והלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דהיכא דתבע ליה חבריה מחייב מן דינא. ולא אשכחן בהא שבועה חמורה לא במשנה ולא בגמרא ולא בדברי הגאונים ז"ל. ואם תאמר משנתינו הלא בעל הבית מודה לפועלים שהוא חייב להם ואינו יודע בפרעון שלהם ואעפ"י כן נשבעין פועלים ונוטלים ממנו. הא לא דמי דהתם כיון דאיכא חנוני דאמחינהו בהדיה ושווייה בדוכתיה למפרעיה ואיהו קאמר דפרעינהו משום הכי נשבעין פועלים להכחיש את החנוני שהרי החנוני נעשה גם כן תובע לבעל הבית וכיון דתרויהו אתו למגב' מיניה ומכחשי אהדדי דין הוא שלא יפרעו אלא בשבועה אבל בענינים הללו שאנו מדברים בהם מנין לנו לא שבועה חמורה ולא שבועה קלה ואעפ"י שהשליח מכחישו. אבל יש לנו לסמוך על דברי הרב ז"ל שהוא מדמה את הענינים הללו וסבירא ליה דכיון דאיכא שליח דקא מכחיש את המלוה אע"ג דלוה טוען טענת שמא ישבע המלוה שבועה חמורה ויטול. והכא נמי הא מכחיש ליה שליח ואמר דשוייה שליח בעדים וקא מפטר על ידיה ומשום הכי משתבע מלוה שבועה [חמורה] ושקיל.
ומסתברא נמי כדברי הרב ז"ל מדאמרינן בגמרא לגבי עדים משתבעי שבועת היסת ולגבי מלוה אמרינן משתבע מלוה ושקיל ולא קאמר שבועת היסת אלמא שבועת מלוה שבועה חמורה היא מיהו בין הכא בין התם דוקא היכא דאיתנהו להנך שלוחים דקא מכחשי ליה למלוה אבל אי אזלו לעלמא ולא מכחשי ליה בודאי שקיל מלוה בלא שבועה ובתר הכי אי בעי לאחרומי סתם על כל מאן דשקיל מניה דלא חזי ליה רשותא בידיה. ולא עוד אלא אפי' בענין פועלים וחנוני נמי אי אזל חד מניהו לעלמא ולא קא מכחיש ליה לאידך האיך שקיל מבעל הבית בלא שבועה ולא מצי בעל הבית למימר לפועלים משתבע לי דלא פרעך חנוני אי נמי לחנוני אשתבע לי דפרעת לפועלים אלא ודאי שקילי מניה בלא שבועה ואי בעי לאחרומי בסתם מחרים כדאמרן. עד כאן השגתי בדלות שכלי בעניני ההרשאות והדיוקני והשליחות לפי מה שמצאתי בדברי הגאונים ז"ל והדעת מכרעת עליהם והשכל רשומה על דברים. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון ת"י.
<h2>דף מג:</h2>
הנה כבר השלמנו משפטי ההרשאות כפי דעתנו והשגת ידינו ויש די במה שכתבנו לכל מבין ומשכיל ומורה האמת. ואחר שבררנו את כל אלה אני רוצה לפרש מה שאמרו בהגוזל רבה (ב"ק ק"ד.) אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני אפי' עדים חתומים עליה. ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה [משלחין] ולשמואל מאי תקנתיה כי הא דר' אבא הוו ליה זוזי ביד רב יוסף בר חמא. ואית דגרסי [הוה מסיק זוזי] (כדר') [בדרב] יוסף בר חמא וכו'. והאי לישנא בתרא משמע דהלואה הות. ואם תאמר הלואה היאך [נקנית] אגב ארע' אפשר לומר שהגיע זמן הפרעון ומזומנים היו המעות אלא שהיה מתירא מאונס הדרך וכי האי גונא ודאי כפקדון דמו להקנותם אגב קרקע שהרי לקדש את האשה נמי הרי יצאו מתורת מלוה כדאמרי' בקדושין (ו':) בהנאת מלוה מקודשת ומפרשין לה דארוח לה זימנא. ומפרש לה הרב ר' יצחק ז"ל כגון שהגיע הזמן והמעות מזומנים בידה לפרוע והיא רוצה לפרעם והכא נמי לענין אקנויי מקנו נמי [אגב] ארעא. ופסק הרב ר' יצחק ז"ל כשמואל בהא וליתא לדר' יוחנן. הא מלתא דדיוקני צריכ' לפני' דמאי ניהי אי שווי' שליח בשטר חוב וכתב ליה צורתו באותו שטר להיות לו לאות והחתי' לעדי' על הצורה לקיים אותה שהיא צורתו אם העדים חתמו על השליחות אמאי אין משלחין בה מעות ואפי' בדלא דיוקני אטו מי גרע שטרא משליח שעשאו בעדים דקימא לן דהוי שליח ומפטר האיך מאונסים ואי לא חתמו עדים אשליחות אלא בדיוקני שהיא שלו אם כן דקאמר ולשמואל מאי תקנתיה כי הא וכו' לימא ליה דחתמו עדים אשליחות ושפיר דמי. ואם תאמר דילמא לא מקיימ' חתימת עדים ולא מהניא חתימה מידי. אם כן אפי' באקנית' אגב ארעא נמי לית ליה תקנתא מכי מייתי שטר הקנאה בידיה דילמא לא מצי לקיימה לחתימת עדים אלא כך צריך לפרש אין משלחים מעות בדיוקני אפי' כתב לו שטר שליחות וכתב לו צורתו עליה לאות והחתים עדים על פי השליחות ועל הדיוקני שהוא שלו אפי' הכי אין משלחין בידו מעות כדי שיוכל זה להפטר מאונסין מאי טעמא דילמא אדאתי שליח לגבי דנפקד שכיב מרי פקדונא ונפלי שליחותא דידיה ולאו כלום היא. ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים על השליחות משלחים דכיון דטרח כולי האי למפטריה בכל ענין הוא דעבד בין מינה בין מירתיה ולית הלכתא בהא כר' יוחנן אלא כשמואל. ולשמואל לית ליה תקנתא לחשש מיתה אלא באקנית' ואורכתא כמעשה דרבא ורב ספרא בזוזי דר' אבא וכמעשה דרב פפא דאורכי' לרב שמואל בר אחא ואקנייה אגב סיפא דביתיה דהנהו ודאי תו ליכא למיחש בהו מידי כדכתבינן. והאי דנפק רב פפא לאפי' דרב שמואל עד תווך. איכא מאן דמפרש כי היכי דלא לחזוק בהו. וקשיא ליה אי ההוא מעשה אורכתא הוה והא קיימא לן דשליחא הוי ואי תפס מפקינן מיניה ולא היא ודאי אורכתא הות ואפי' הכי חש לה למילתא משום דלא בעא למיקם בדינא ודיינא. אי נמי דאיכא לפרושיה דמשום שמחת מעותיו יצא לקראתו. אי נמי לכבודו מפני שטרח להביא לו ממון גדול כזה והא דאמר ליה רבא לרב ספרא מי כתב לך ר' אבא התקבלתי הכי פירושה מי כתב לך ר' אבא שטרא הכי כשתתנו מעותי ליד רב ספרא הריני כאילו התקבלתי ואז היינו פטורים על ידך מאונסין. ואי קשיא לך למה ליה שטר התקבלתי והא שליח שוייה וקיימא לן כרב חסדא דאמר שליח הוי ואם תאמר כי אמר רב חסדא שליח הוי דוקא היכא דכתב ליה הכי אבל בסתמא לא. אם כן רבה היכא פליג עליה בהאי לא קשיא הא דאמרי' בסתמא נמי הוי שליח הני מילי שעשאו בעדים אבל בלא עדים לא ואע"ג דמהימן ליה (שוייה) [דשווייה] שליח אפי' הכי כיון דלא בפני עדים אמר ליה לאו לענין מפטריה מאונסין שווייה שליח. ומשום הכי אצטריכא שטרא דנכתוב ליה התקבלתי. והא דפליגי (רבא) [רבה] ורב חסדא בשליח שעשאו בעדים אי מפטר מאונסין על ידיה (אלא) [אי לא] לאו דאמר ליה לשליח בסהדי אימא ליה לפלניא דנשדר לי זוזאי בידך דכי האי גוונא ודאי מפטר ומתניתין היא (ב"מ צ"ח:) אמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד שלוחי וכו' וכן בשעה שמחזירה ומה לי כי אמר ליה איהו ומה לי כי שדר ליה ע"י שליח ועדים מעידין עליו אלא הא דפליגי בשליח כגון שאמר לו אמור לפלוני אם ירצה לשלח מעותי על ידך ואם ירצה קבל אותם והביאם אלי ואמר לו כן בפני עדים זה הוא השליח שנחלקו עליו וקיימא לן דהוי שליח.
וכתב הרב ר' יצחק ז"ל דהיכא דאתנו ביניהו מעיקרא דכל מה דמשדר ליה חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמיה (בהדיה מאי דבעו) [בהדי מאן דבעי] תנאי ממון הוא וקיים ואי אתניס פטור מאונסין. אמר אברהם בר' דוד ז"ל והוא שלא פשע בו שאם שלח לו ביד מי שהוחזק כפרן או גזלן לא מפטר וכן אם שם את ממונו במקום שאין הרבים רוצים להכניס בו את ממונם הרי הוא פושע ועל דעת כן לא אורכיה מן הסתם אלא א"כ פירש לומר כי מן האונסין נתכוון לפטרו ולא מן הפשיטות. עוד כתב הרב ז"ל דהיכא דשדר ליה חבריה כתבא ואמר ליה שדר (ליה) [לי] ההוא מידי דאית לי גבך ויהבינהו ניהליה לא מחייב באחריותן דהכין נהגו האידנא תגרי. וקימא לן (כפי) [בכי] הא דמנהגא מלתא הי' והכין שדרו ממתיבת' והני מילי אדעתיה וכו'. אמר אברהם לולי שהדבר הזה תלו אותו במנהג ואפשר שכך נהגו התגרים שהם מוסרים ממון לזה משיבא להם הכתב וכיון שכך נהגו אין לדון אחריהם אבל אם לא כן הייתי אומר שאין ראיה מהבאת הכתב למסור הממון בידו ואפשר שכך אמר לו שלח את ממוני ביד מי שהוא ראוי לשלחו שיבא בלא סכנה וביד נאמן ואם לא עשה כן יהא חייב באונסיו.
אבל השתא דכתבו הגאונים ז"ל שהמנהג כך היה למסרו ליד מביא הכתב אין לנו אלא מה שנהגו. ונראה לי דוקא במקום שנהגו אבל במקומנו אין אנו בקיאים במנהגות הללו אלא הכל כפי מה שהתנו ביניהם מתחלה ובמה שהתנו ביניהם מתחלה נמי אם התנה עמו ש[י]שלח לו ביד מי (שהביא) [שיביא] לו כתב ידו ומשמסר לידו נאנסו ואח"כ בא בעל הממון ותבע את ממונו מן הנפקד וטען הלה ואמר כבר נתתיו לשליח שהביא לי כתב ידך בשליחותך אמר הלה אני לא כתבתי לו מעולם אם הוציא הלה את הכתב וכתב ידו ידועה בעדים שהיא היא או שהיה כתב ידו יוצא ממקום אחר בודאי פטור הוא. ואם אינה ידועה בעדים ואין כתב ידו יוצאה ממקום אחר ואמר אני מכיר בה שהיא חתימת ידך אם זה הממון מופקד אצלו בלא עדים או אפילו בעדות על פה שלא בשטר מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתים לך מידי לידך יוכל לומר לו אני מכיר שכתב ידך הוא זה ומסרתיו ליד שלוחך ומכל מקום בשבועת הסת. ואם זה הממון יש עליו שטר פקדון צריך שבועה חמורה ובשבועה חמורה מיהת נפטר מתוך שיכול לומר לו נאנסו מידי יכול כמו כן לומר החזרתים לך ביד שלוחך ולא מצי האיך למימר שטרך בידי מאי בעי דהכי אפסיקא הלכתא בהדיא פרק המוכר את הבית (ע':). ואם היא מלוה בשטר אפי' בשבועה חמורה אינו נאמן אלא שיכול הוא להשביע את המלוה שבועה חמורה בחפץ אם היה כתב ידו אם לא מפני שזה דומה למה שאמרו (שבועות ע"א.) אמר ליה אשתבע לי משתבע ליה. והקשו על זה ומה בין זה לפוגם את שטרו אמרו התם אע"ג דלא טעין טענינן ליה וכו' אלמא שבועה חמורה היא כעין פוגם את שטרו וכללו של דבר כשהמפקיד אינו מאמין בטענת הנפקד אין הנפקד יוצא מידי שבועת הסת או מחרם סתם אלא אם כן מסר בעדים. ובשליח שנאנסו המעות בידו צריך שבועה חמורה מפני שהוא שבועת השומרים והדרכים כבר הם ידועים לשבועת הסת ולחרם סתם שכך פירשו הגאונים ז"ל כל זמן שהתובע בא בטענת בריא והלה כופר בו היא שבועה הסת בשם שלא בחפץ כגון זה שהוא כופר בכתב ידו אי נמי כגון שהוא כופר בתנאים שהתנו ביניהם מתחלה ובזמן שהתובע בא בטענת ספק היא חרם סתם שאינו מזכיר שם הנתבע אלא כל מי שיודע בכך וכך ולא יהא מודה יהא כך ויהא כך.
וטענת ספק בענין הזה כגון שלא הגיעו המעות לידו והשליח אומר נאנסו ממני והלה טוען א[י]ני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין בו שנתנם בידך כגון זה מחרים על הנפקד חרם סתם שמסרם לו ונשבע השליח שבועה חמורה שנאנסו ממנו. וכל זה בזמן שהשליח מודה שבאו לידו ונאנסו ממנו אבל בזמן שהשליח כופר הענין מתהלך לדרך אחרת שאם כפר במפקיד ואמר הגעתים לידך והלה אומר לא קבלתי' השליח נשבע שבועת הסת בשם והנפקד מקבל על עצמו חרם סתם שמסרם ליד שליח כמו שראה בכתבו (על) [של] מפקיד ואם הוא כופר בנפקד ואומר לא נתת לי כלום והלה אומר נתתי השליח נשבע למפקיד שבועת הסת במעמד הנפקד והנפקד כמו כן נשבע שבועת הסת למפקיד במעמד שליח מפני שיש עליו כעין טענת בריא מפני שהשליח מכחישו (שמא) [שלא] נתן לו כלום. וכי האי גוונא אמרינן בקדושין (מ"ג:) בענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרי' במסקנא והשתא דתקון רבנן שבועת הסת משתבעי הני עדים שבועת הסת ומשתבע מלוה ושקיל. וכיון דמשתבע מלוה ושקיל מלוה הנך עדים למאן משתב' אי למלוה הא לא מפסד ולא מידי דהא שקיל מניה דלוה אלא ודאי ללוה קא משתבעי. והא אמרת דמשתבעי שבועת היסת ואע"ג דטענת שמא היא אצלו דדלמא קושטא קאמרי' דפרעו למלוה ואפי' הכי משתבעי שבועת הסת בשם והכא נמי משתב' שבועת היסת ואם תאמר ישבע נמי שבועת המשנה שהיא שבועה חמורה בחפץ בידו שהרי הוא כחנוני על פנקסו דתנן (שבועות מ"ה.) אמר לחנווני תן לבני סאתים חטים ולפועלים כסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו וכו'. והא נמי להא דמיא שהרי אמר לשלוחו תן מעות הוא אומר נתתי והשליח אומר לא נטלתי הא לאו מלתא היא דהתם חנוני נשבע כדי ליטול מבעל הבית וכל נשבע ונוטל שהוא כענין הזה שבועה חמורה היא אבל הכא אינו נשבע ליטול אלא נשבע [לפטור] וכשטוען נתתי ליד שלוחך כאילו אומר נתתי לידך ואין עליו אלא שבועת הסת אבל היכא דלא שדר ליה כתבא ולא הוה מעיקרא תנאי ביניהון דלשדר ליה בידא דגברא ואתא חד גברא לגבי נפקד ואמר ליה פלוני שויין שליחא בהדדי דתשדר ליה ממוניה על (ודאי) [ידאי] והימניה נפקד ומסר ליה ממונא ואתניס או דכפר ביה ואמר פרעתיה למלוה ומלוה אומר לא פרע ולא מידי ולא שויתיה שליח מעולם. והשתא ליכא סהדי דשוייה שליח כגון שהלכו להם למדינת הים. הא ודאי אי טעון שליח נאנסו נשבע לנפקד שבועה חמורה כדין שבועת השומרים ויפטר. והנפקד בין כך ובין כך ישבע לו המפקיד שבועה חמורה שלא עשאו שליח ולא באו מעות לידו ויטול מעותיו מן הנפקד.
ודבר זה למדנו אותו מדברי הרב ר' יצחק ז"ל שכתב בהלכותיו בענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת הסת וכו' ומשתבע מלוה ושקיל. וכתב הרב ז"ל דשבועת מלוה ללוה שבועה חמורה היא כעין שבועת הפועלים לבעל הבית דכיון דמודה בעל הבית (ולפועלים) [לפועלים] שחייב להם שכרם והוא אינו ידוע אם נפרעו אם לאו שנשבעים הם ונוטלים ממנו כך הלוה הזה הרי הוא מודה שהיה חייב למלוה ממון זה ואינו יודע עכשיו אם פרעוהו אלו השלוחים אם לא ישבע מלוה שהוא כעין (בעל) [פועלים לבעל] הבית. והכא נמי הרי הלוה מודה שהיה חייב לו זה הממון ואינו יודע אם פרעו זה השליח או אם נעשה שליח להפטר בו אם לא וכשיבא המלוה להפרע ממנו ישבע שבועה חמורה ויטול. ובודאי כדאי הוא הרב ז"ל ללמד מדבריו לדמות מענינו לענין אחר הדומה לו ואעפ"י שאין דבריו ודברינו זה דומין למשנתינו שיש לומר כדברינו אלה כיון שהלוה מודה בעיקר החוב והפרעון הוא אצלו בספק יהיה כמי שאמר לחבירו גזלתיך והלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דהיכא דתבע ליה חבריה מחייב מן דינא. ולא אשכחן בהא שבועה חמורה לא במשנה ולא בגמרא ולא בדברי הגאונים ז"ל. ואם תאמר משנתינו הלא בעל הבית מודה לפועלים שהוא חייב להם ואינו יודע בפרעון שלהם ואעפ"י כן נשבעין פועלים ונוטלים ממנו. הא לא דמי דהתם כיון דאיכא חנוני דאמחינהו בהדיה ושווייה בדוכתיה למפרעיה ואיהו קאמר דפרעינהו משום הכי נשבעין פועלים להכחיש את החנוני שהרי החנוני נעשה גם כן תובע לבעל הבית וכיון דתרויהו אתו למגב' מיניה ומכחשי אהדדי דין הוא שלא יפרעו אלא בשבועה אבל בענינים הללו שאנו מדברים בהם מנין לנו לא שבועה חמורה ולא שבועה קלה ואעפ"י שהשליח מכחישו. אבל יש לנו לסמוך על דברי הרב ז"ל שהוא מדמה את הענינים הללו וסבירא ליה דכיון דאיכא שליח דקא מכחיש את המלוה אע"ג דלוה טוען טענת שמא ישבע המלוה שבועה חמורה ויטול. והכא נמי הא מכחיש ליה שליח ואמר דשוייה שליח בעדים וקא מפטר על ידיה ומשום הכי משתבע מלוה שבועה [חמורה] ושקיל.
ומסתברא נמי כדברי הרב ז"ל מדאמרינן בגמרא לגבי עדים משתבעי שבועת היסת ולגבי מלוה אמרינן משתבע מלוה ושקיל ולא קאמר שבועת היסת אלמא שבועת מלוה שבועה חמורה היא מיהו בין הכא בין התם דוקא היכא דאיתנהו להנך שלוחים דקא מכחשי ליה למלוה אבל אי אזלו לעלמא ולא מכחשי ליה בודאי שקיל מלוה בלא שבועה ובתר הכי אי בעי לאחרומי סתם על כל מאן דשקיל מניה דלא חזי ליה רשותא בידיה. ולא עוד אלא אפי' בענין פועלים וחנוני נמי אי אזל חד מניהו לעלמא ולא קא מכחיש ליה לאידך האיך שקיל מבעל הבית בלא שבועה ולא מצי בעל הבית למימר לפועלים משתבע לי דלא פרעך חנוני אי נמי לחנוני אשתבע לי דפרעת לפועלים אלא ודאי שקילי מניה בלא שבועה ואי בעי לאחרומי בסתם מחרים כדאמרן. עד כאן השגתי בדלות שכלי בעניני ההרשאות והדיוקני והשליחות לפי מה שמצאתי בדברי הגאונים ז"ל והדעת מכרעת עליהם והשכל רשומה על דברים. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון ת"י.
